לייזרוביץ נ' בזק החב' הישראלית לתקשורת בע"מ ואח'

פסק דין

עניינה של הכרעה זו באירוע מיום 29.11.06 בשעה 09:00, עת החליקה התובעת (ילידת 12.4.74), על מים בחדר בו עבדה, בחברת "בזק", במהלך עבודות ניקיון שבוצעו שם. התובעת טוענת כי עובדת הניקיון אשר נכנסה לחדרה, שפכה מים, בשעה שהיא הייתה עסוקה בשיחת טלפון. מיקום הנפילה היה בכניסה לחדר, זאת לאחר שסיימה את אותה שיחה וביקשה לפנות את החדר, על מנת שלא להפריע לעובדת. העובדת טוענת מנגד, כי כאשר שפכה את המים בחדר, הייתה התובעת כבר מחוץ לחדר. נפילת התובעת אירעה לטענתה מאחר וזו בחרה לחזור לחדר, לקחת את ארנקה, על אף שנאמר לה, שלא לעשות כן. כפי שיובהר להלן, מעדיפה אני את גרסת העובדת, הגב' שילה, אך על אף האמור - אני מוצאת להטיל אחריות לנזקי התובעת. הטלת האחריות הינה בשים לב לטענה כי מלכתחילה לא היה מקום לקבוע ששטיפת החדרים תבוצע, בשעות בהן נמצאים עובדים בבנין.

נתבעת 1 היא מעסיקת התובעת, חברת בזק, אשר מבוטחת על ידי נתבעת 2.

נתבעת 3 העסיקה את עובדת הניקיון ונתבעת 4 היא המבטחת של נתבעת 3.

בהתאם לאמור בתביעה, ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים "שערי-צדק", ונדרשה לניתוח בהרדמה כללית. התובעת שוחררה מבה"ח ביום 7.12.06, כאשר רגל ימין מקובעת בגבס, למשך שישה שבועות. ניתוח נוסף להוצאת הקיבוע הפנימי בוצע ביום 29.5.07. בשלב מאוחר יותר, החלה התובעת לסבול לא רק בקרסול שנפגע, אלא גם בברך של אותה רגל ולטענתה מדובר בתוצאה הקשורה אף היא לתאונה. ביום 21.6.09 עברה בגין כך ניתוח לכריתה חלקית של המניסקוס החיצוני בברך ימין.

נתבעות 1 ו - 2 טענו בהגנתן לרשלנות בדרך בה פעלה התובעת, וכן טענו כי מכל מקום יש להטיל את האחריות על נתבעות 3 ו - 4, הן לאור הדרך בה פעלה עובדת הניקיון מטעם נתבעת 3, והן בשים לב לחוזה רכישת שירותי הניקיון שנחתם בין נתבעת 1 לבין נתבעת 3.

נתבעות 3 ו - 4 טענו אף הן לאחריות התובעת, והוסיפו כי יש להטיל החבות על נתבעת 1, בהיותה המעסיקה. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה וכי הנפילה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל.

הנכות הרפואית:

התובעת הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר ליבני, אשר לנוכח מגבלה שמצא כי נותרה בטווח התנועה של הקרסול, נפיחותו ושינויים ניווניים פוסט-טראומטיים, העמיד הנכות בתחילה על 20%, בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן:"תקנות המל"ל), בתוספת 5% נכות בגין צלקות שנותרו, לפי סעיף 75(1)(ב) לאותן תקנות. הנתבעות מנגד הסתמכו על חוות דעת של ד"ר וייס, אשר סבר שנותרה תנועה טובה בקרסול, ולא נותר קשיון, ולפיכך העמיד את הנכות על 10% בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות.

פרופ' מושיוב אשר מונה כמומחה מטעם בית משפט, מצא צליעה אנטלגית על רגל ימין, דלדול שרירים, הגבלת תנועות ונפיחות. המומחה מצא להעמיד את הנכות על 15%, כמצב ביניים בין סעיף 35(1)(ב) לסעיף 35(1)(ג), לתקנות המל"ל. עוד הכיר ב - 5% בגין צלקות שנותרו משני צידי הקרסול וזאת לפי סעיף 75(1)(ב). המומחה הכיר בנכות זמנית בגובה 100% עד ליום 20.6.07 (כשבעה חודשים). גם לאחר שלושה סבבים של שאלות הבהרה (ר' תשובות מימים 8.7.09; 3.9.09; 25.10.09) - לא מצא לחזור בו מקביעותיו. פרופ' מושיוב, לא מצא להמליץ על הפעלת תקנה 15 שכן התובעת לא עבדה במקצוע פיזי. בתחילה, לא הסכים המומחה להכיר בנכות נוספת בגין פגיעה בברך, בהפנותו בין השאר, למועדים המאוחרים בהם עלתה אותה פגיעה, ולכך שהתובעת בעצמה לא ייחסה הפגיעה בברך לתאונה.

בשלב מתקדם של ההליך, הגישה התובעת חוות דעת משלימה מטעם ד"ר ליבני, אשר בה הכיר ב - 10% נכות נוספים, בהתאם לסעיף 48(2)(ז)(IV) לתקנות המל"ל. האמור נקבע בשים לב לבדיקת M.R.I. ואתרו-סקופיה, בהן אובחן קרע של המניסקוס הלטרלי שנכרת חלקית בניתוח. הנכות הוענקה גם בגין דלדול שריר. הנתבעות מנגד הגישו חוות דעת נוספת של ד"ר וייס, אשר לא מצא לקשור את אותה פגיעה עם התאונה, לנוכח המועד המאוחר בו הועלו הכאבים באשר לברך (בהתאם לחוות דעתו לא מצוינת פגיעה בברך עד ליום 8.8.09. המומחה היה מודע לרישום מיום 28.2.07 לפני ד"ר יצחקי בדבר הליכה בצליעה ללא כיפוף של הברך, אך סבר שהאמור אינו מעיד על כך שד"ר יצחקי התרשם שקיימת בעיה בברך). הודגש כי בהפניית ד"ר יצחקי לפיזיותרפיה מיום 5.12.07, ההמלצה הייתה לטיפול בקרסול בלבד ולא לטיפול בברך.

לאחר שפרופ' מושיוב עיין בהשלמות, הוא מצא בסופו של יום להכיר ב - 5% נכות נוספת בגין הפגיעה בברך. פרופ' מושיוב הסכים שבגין רגישות ממוקמת ודלדול שרירים בעקבות המיניסקטומיה החלקית שעברה התובעת בברך ימין, נותרו לה 10% בהתאם לסעיף בו עשה שימוש ד"ר ליבני. עם זאת הוא העמיד את הנכות על מחצית, לאחר שהביא בחשבון מחד גיסא את הקשיים הכרוכים בקשר הסיבתי לנוכח המועד המאוחר בו עלתה אותה מגבלה, ומאידך גיסא, את העובדה שאין מחלוקת כי אין תיעוד לבעיות בברך, עובר לתאונה.

סך הכול הכיר אפוא המומחה מטעם בית המשפט ב - 15% בגין הפגיעה העיקרית בקרסול, בתוספת 5% בגין הפגיעה בברך, ועוד 5% בגין צלקות.

הראיות והכרעה באשר לאופן אירוע התאונה:

העדויות בתיק זה נשמעו ביום 8.7.2012;

מטעם התביעה - נחקרה התובעת על תצהירה וכן נשמעה עדותם של מר יואב גוב, ומר אבי טוביה.

מטעם נתבעת 1 - נחקרו על תצהיריהם מר שמואל שטיק, ומר אברהם דעבול, בנוסף הוגש בהסכמה וללא חקירה - תצהיר של הגב' סימה יהב.

מטעם נתבעות 3 ו - 4 - נחקרה על תצהירה גב' אריאלה שילה, אשר ניקתה את החדר ביום התאונה.

באשר לאירוע הנפילה עצמו - רלבנטיות רק עדויות התובעת, עדות המנקה הגב' שילה, ועדות מר טוביה, אשר לדבריו עמד מאחורי התובעת בעת נפילתה במסדרון. טרם שאדרש לעדויות אלה, אוסיף מספר מילים באשר לעדויות האחרות.

מר גוב, הובא לעדות לצורך הגשת נספח טז' לתצהיר התובעת. מסמך זה מהווה מכתב רענון להקפדה על הוראות הבטיחות, אשר הופץ לאחר התאונה. מהעדות עלה כי לא מדובר באחראי על הקומה הרלבנטית. הנ"ל לא נכח בתאונה ואין לו ידיעה אישית על שארע בה. זאת ועוד, לא מדובר בהנחיות חדשות עקב התאונה, אלא ברענון זיכרון בלבד וממילא אין בעדות זו לתרום תרומה של ממש לעומד על הפרק. במהלך עדותו אישר העד שעובדי הניקיון הגיעו בשתי משמרות, האחת בבוקר והשנייה בצהריים, והוא לא ידע להשיב מדוע ניקיון רטוב בוצע בבוקר כאשר יש עובדים במקום (ר' עמ' 2 ש' 12). העד טען עם זאת: "היה ברור לכל העובדים שברגע שמגיע עובד ניקיון לחדר, עובד בזק חייב לפנות את החדר בעוד שעובד הניקיון בחדר" (ר' עמ' 6 ש' 12-11).